פסק-דין בתיק ע"א 6574/99

הנשיא א' ברק:

             לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בו נדונה השאלה האם בעת פקיעת עיקול על כספים של חייב שהוחזקו בידי צד שלישי, יחויב הצד השלישי להעביר לחייב את הכספים בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.  

רקע

1.        חברת ביתרומעץ בע"מ (להלן - החברה) ביצעה עבור משרד הבינוי והשיכון (להלן - המשרד) עבודות שונות, בגינן חייב היה לה המשרד כספים בסך 1,155,000 ש"ח. במסגרת תביעה של צד שלישי נגד החברה הוטל (באוקטובר 1995) עיקול זמני על הכספים שמגיעים לחברה מהמשרד. ב"הודעה ל'מחזיק' על הטלת עיקול זמני" נאמר כי "הוטל עיקול זמני על הכספים המגיעים ו/או שיגיעו ל[חברה] מ[המשרד] על פי דרישה שהגישה למשרד ... ביום 17.3.92 ו/או כל דרישה במקומה, וזאת להבטחת התביעה... בגבול סך של 900,000 שקלים חדשים צמוד למדד מיום 21.3.95" (בעת הטלת העיקול עמד הסכום המשוערך על 941,965 ש"ח). מעבר לכך, לא כללה ההודעה הוראות באשר לשמירת ערך הכסף או השקעתו באופן שיניב פירות בתקופת ההחזקה מכוח צו העיקול.

2.        המשרד עיכב תחת ידיו את מלוא הסכום שהגיע לחברה, ובכלל זה סכום עודף

של 173,035 ש"ח מעל הסכום המשוערך לפי צו העיקול. בראשית שנת 1996 הגישו בעלי מניות של החברה בקשה לפירוק החברה. ביום 24.3.1996 ניתן צו לפירוק החברה ולמינוי כונס הנכסים הרשמי כמפרק זמני. בהמשך (ביום 12.6.1997) מונה המשיב 1 - עו"ד בנימין קרייתי - כמפרק החברה. המפרק והצד השלישי לטובתו הוטל העיקול הגישו (ביום 28.10.1997) בקשה מוסכמת להסרת העיקול הזמני ולהעברת הסכום המעוקל לקופת הפירוק. בהתאם, הורה בית המשפט על הסרת העיקול הזמני והודעה על כך נשלחה למשרד (ביום 1.11.1997). בסמוך לכך (ביום 16.11.97) פנה המפרק למשרד בבקשה להעביר את הכסף לקופת הפירוק. המפרק נדרש להמציא עוד שורה של אישורים ומשעשה כן העביר המשרד את הכסף לקופת הפירוק (ביום 3.2.1998). הסכום שהועבר היה הסכום המקורי שעוקל, ללא הפרשי הצמדה וריבית. 

3.        המפרק פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה להורות למשרד לשלם לקופת הפירוק את יתרת הפרשי ההצמדה והריבית שצברו הכספים בהם החזיק המשרד בתקופת ההחזקה, שנמשכה כ-27 חודשים. לגבי הסכום העודף (173,035 ש"ח) הגיעו המפרק והמשרד להסכמה על תשלום ריבית צמודה בשיעור 4% והפרשי הצמדה, ולהסכמה זו ניתן אישור בית המשפט. אך בעניין הפרשי הצמדה וריבית על כספי העיקול היו הצדדים חלוקים בדעותיהם. לטענת המפרק חייב המשרד בהפרשי הצמדה וריבית בשיעור שנתי של 14%, שהייתה הריבית המקובלת בפיקדונות שקליים במועדים הרלוונטיים. העברת הסכום בערכו הנומינלי מהווה עשיית עושר שלא כדין על חשבון החברה. לשיטתו, חובה על המחזיק לשמור על הערך הריאלי של הכספים המעוקלים והוא מפנה בהקשר זה להוראה הכלולה בחוזה בין המשרד לחברה, לפיה הוחל מנגנון הצמדה משולב על כספים שיגיעו לחברה. כונס הנכסים הרשמי תמך בעמדת המפרק, תוך ביסוס חובות המשרד על דיני השומרים ודיני הנאמנות. המשרד, מנגד, התנגד לדרישה לשלם הפרשי הצמדה וריבית, בטענה כי הוא אינו אחראי לשמירת ערך הכסף בתקופת ההחזקה. המחזיק פועל מכוח צו שיפוטי ואין הוא חייב אלא בקיום הוראות צו העיקול. החובה לשאת בנזקים בגין שחיקת ערך הכסף מוטלת, על פי הדין, על מבקש העיקול בלבד. המשרד הבהיר כי אינו מוסד בנקאי, אין הוא עושה שימוש בכסף כחלק מעסקו ואין בידיו אמצעים לקיום מנגנון לשמירת ערך הכספים המעוקלים. לדבריו, מיום שהוטל צו העיקול הועברו הכספים לחשבון העקולים, המוחזק בנפרד מסכומי התקציב השנתי המועברים משנה לשנה. בשלב זה נשללה מהמשרד היכולת להשקיע את הכספים לשם שמירת ערכם או לעשות בהם כל שימוש אחר.     

בית המשפט המחוזי

4.        בית המשפט המחוזי (השופטת ו' אלשיך) קיבל את עמדת המפרק. השאלה האם חייב המשרד בהפרשי הצמדה וריבית נבחנה במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. כקביעה עובדתית מקדמית, נכון היה בית המשפט לקבוע כי לא נעשה שימוש בפועל בכספי החברה במשך תקופת החזקתם בידי המשרד. מכאן שאין לומר כי חל גידול בסך נכסיו של המשרד כתוצאה מהחזקת הכספים. עם זאת, בית המשפט בחן את ההתעשרות של המשרד לפי שווי הזכות שנגרעה מידי המזכה (החברה), בדומה לדיני הנזיקין. קביעת ההתעשרות בדרך זו התבססה על מספר שיקולים הקשורים בהתנהגות הצדדים ונסיבות אחרות. ראשית, המשרד עיכב תחת ידיו סכום עודף מעבר לנקוב בצו העיקול. שנית, גם לאחר צו הפירוק המשיך המשרד לעכב את הכסף וסרב להעבירו לקופת הפירוק. על רקע זה נפסק כי ירידת ערך הכסף שקולה להתעשרות שנפלה בחיק המשרד.

5.        בית המשפט המחוזי הבחין בין פרקי זמן שונים של תקופת ההחזקה בכספי העיקול. התקופה הראשונה נמנית ממועד הטלת העיקול ועד למתן צו לפירוק החברה. התקופה השניה היא מצו הפירוק ועד להחלטת בית המשפט המבטלת את העיקול. התקופה השלישית משתרעת מההחלטה בדבר ביטול העיקול ועד להעברת הכספים בפועל לידי המפרק. בתקופה הראשונה אמנם הכסף הוחזק כדין, אך עדיין חייב היה המשרד לשמור על ערכו הריאלי. בשתי התקופות האחרות הוחזק הכסף שלא כדין, לחברה נגרם נזק כספי ודי בכך לביסוס התעשרות שלא כדין. באשר לשיעור הריבית, בית המשפט המחוזי ראה לנכון להחיל על כל התקופות בהן הוחזקו כספי העיקול ריבית בשיעור זהה לריבית עליה הסכימו הצדדים ביחס ל"סכום העודף" (4% ריבית צמודה והפרשי הצמדה).

הטענות בערעור

6.        על החלטה זו הוגש ערעור מטעם המשרד. הערעור מופנה כנגד שורה של קביעות של בית המשפט המחוזי, ובכללן: החיוב של מחזיק מכוח צו עיקול בתשלום הצמדה וריבית; ביסוס החיוב על ההפסד שנגרם לזכאי לכסף ולא על התעשרות המחזיק; הקביעה כי בחלק מהתקופה הוחזק הכסף שלא כדין; גובה ההצמדה והריבית. המשרד בטיעוניו מדגיש את מעמדו המיוחד של המחזיק, כצד זר אשר בצו שיפוטי נקלע לסכסוך לא לו. הטלת חובה על המחזיק לשמור על ערך הכסף, מבלי שנתבקש לעשות כן, גורמת לו לפגיעה קשה ובלתי מוצדקת. האחריות להשקעת הכסף צריכה לרבוץ על החייב ונושיו. ההוראות למחזיק צריכות להיות ברורות, כך שהמחזיק לא ייחשף לתביעות. בהעדר הוראה שיפוטית להשקיע את הכסף, אין לבוא בטענות למחזיק. ודאי שאין להטיל עליו אחריות בדיעבד, בדרך של חידוש הלכה. למעשה, באין הוראה שיפוטית מפורשת, המחזיק כלל אינו רשאי להשקיע את הכסף מיוזמתו, שכן על הכסף להיות זמין מיידית ברשות המחזיק.

7.        המשרד מוסיף וטוען להעדר כל התעשרות מצידו. כמשרד ממשלתי, תקציבו מנוהל על בסיס נומינלי והוא מנוע על-פי חוק מלהשקיע כספים. מכאן שלא נצבר לו כל רווח מהחזקת הכספים ולא הייתה כל התעשרות. הטלת חבות במקרה זה גורמת חסרון כיס למחזיק. ההפסד שנגרם לזכאי לכספים הוא ענין לפיצוי נזיקי, בהתקיים עילות תביעה. אך הפסדו של הזכאי אינו מקיים את יסוד ההתעשרות בדיני עשיית עושר ולא במשפט. לשיטתו, אמנם אפשרי חיוב בהתעשרות "אובייקטיבית" גם בהעדר התעשרות בפועל, אך זאת רק כאשר המחזיק בכספים אשם בעיכוב במסירתם. אין לחייב את המחזיק כאשר עיכוב הכספים נכפה עליו בצו שיפוטי. לחילופין טוען המשרד כי העובדה שפעל בתום לב וכלל לא התעשר בפועל צריכה להביא להפחתת שיעור ההצמדה ושלילת הריבית. וודאי שלא היה מקום להסתמך לעניין שיעור השיערוך על הסכם הפשרה בין הצדדים. בפי המשרד טענות גם כנגד בירור החבות במסגרת בקשה למתן הוראות ולא במסגרת תביעה עצמאית רגילה, דבר שפגע בזכויותיו הדיוניות. כן מלין המשרד על הקביעה כי ידע על צו הפירוק, ומכל מקום, לשיטתו לא נפל פגם בכך ששחרור הכספים נעשה רק עם הצגת אישור של בית המשפט המבטל את צו העיקול.

8.        המפרק, מצידו, מבקש לקיים את פסק הדין המחוזי. לטענתו, על מחזיק נכסים מעוקלים מוטלת חובה בסיסית לשמור על ערכם הראלי של הנכסים, להבדיל מהשבחתם. אין המדובר בחובה מכבידה, לא כל שכן לגבי משרד ממשלתי שאנשיו אמונים על ניהול כספים. מקור החובה מצוי בשורה של דינים: דיני תום הלב החוזיים, דיני עשיית עושר ולא במשפט, דיני שומרים, דיני נאמנות ודיני ההוצאה לפועל. המפרק מוסיף ומפנה לנוסחו של צו העיקול, הקובע כי סכום העיקול היסודי על סך 900,000 ש"ח צמוד למדד. שיעור השערוך שנפסק בפועל תואם, לדבריו, את חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, ואין מקום להתערב בשיקוליו של בית המשפט קמא בעניין זה. כונס הנכסים הרשמי הודיע כי הוא רואה עצמו כפוף לעמדת היועץ המשפטי לממשלה, כפי שעולה מסיכומי המשרד.

דיון

9.        לראובן חוב כספי-חוזי כלפי שמעון. עובר לתשלום החוב מטיל בית המשפט, לבקשת לוי, עיקול זמני על הכסף. ראובן מחזיק בכסף עד לפקיעת העיקול. השאלה המרכזית הניצבת לפנינו היא האם מחויב ראובן-המחזיק בהפרשי הצמדה וריבית בגין הכספים שהחזיק בידיו מכוחו של צו העיקול. שאלה נילוות המתעוררת במקרה הנדון נוגעת למועד בו הסתיים העיקול הזמני ובו היה על המשרד להעביר את הכספים המעוקלים לחברה.

הפרשי הצמדה וריבית בגין כספים מעוקלים

10.      העיקול הזמני מהווה מחסום משפטי, שמטרתו למנוע מבעל הזכויות או מהמחזיק מלסכל את פירעון החוב לנושה (ע"א 4360/90 בר חן נ' כוכבי, פ"ד מז(2) 311, 320). עיקול זמני, יכול שיוטל על זכויות חוזיות על-פי הסכם שיש לנתבע אצל המחזיק. כאשר מוטל עיקול על זכות חוזית של הנתבע, אין המחזיק חופשי לעשות פעולות שאינן מתיישבות עם מהותו של העיקול. כשם שנאסר על הנתבע או המחזיק להבריח את המעוקלים, כך נאסר עליהם לרוקן זכויות בנכס המעוקל, למשל בדרך של שינוי התמורה הכספית המגיעה לנתבע מהמחזיק (א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג-2003) 427). פירושו של דבר, שעם הטלת העיקול על הזכות החוזית, נאסר על המחזיק לשלם לנתבע את התמורה המוסכמת במועדה. החיוב החוזי "מוקפא" בתקופת העיקול. עם פקיעתו של העיקול הזמני "מופשר" אותו חיוב חוזי, והמחזיק נדרש למלא אחר המוסכם בחוזה. אין חולק, כי עליו לשלם לנתבע את סכום הקרן של התמורה החוזית המוסכמת. אך מה הדין לגבי הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום החוזי המוסכם ועד למועד התשלום בפועל? ככלל, העיכוב בתשלום עקב העיקול אינו חלק מהתקופה החוזית בה קובעות לעניין השיערוך הוראות החוזה, כפי שהן מתפרשות על-פי אומד דעתם של הצדדים. באותה מידה, אין לנו עניין בחוזה שהופר, שם נחתכת שאלת השיערוך לפי הדין הכללי (החקוק או ההלכתי) לפיו יש לשערך בדרך כלל פיצויים הנפסקים בשל הפרת חוזה (ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מב(1) 286).

11.      צדק בית המשפט המחוזי בקבעו, כי הסוגיה שלפנינו צריכה להיבחן במסגרת דיני עשיית עושר ולא במשפט. העקרון הכללי שמטרתו למנוע התעשרות שלא כדין מצוי בסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979, הקובע כי "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה". הוראה זו מעמידה שלושה תנאים: הראשון - קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (התעשרות); השני - ההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; השלישי - ההתעשרות נתקבלה שלא על פי זכות שבדין. התנאי השנוי במחלוקת בעניינו הוא התנאי הראשון. כלומר, האם החזקת התמורה החוזית במשך תקופת העיקול היא בבחינת התעשרות של המשרד. קביעה בדבר התקיימות תנאי זה תוביל להתקיימות התנאים הנוספים: "הנכס" בא למשרד מן החברה והוא התקבל שלא על פי זכות שבדין.